החלטה בתיק רע"פ 7544/05

השופט א' א' לוי:

1.        מבקש 1, מורד שאולוב, נמצא מסיע ברכבו שלושה תושבים של הרשות הפלסטינית, ששהו בישראל שלא כחוק. מבקש 2, אברהם לב, העסיק בעסקו את אותם שלושת תושבי הרשות.

           שני המבקשים הועמדו לדין, האחד בעבירה של הסעה שלא כדין לפי סעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשכ"ב-1952, והאחר בעבירה של העסקה שלא כדין לפי סעיף 12א(ב) לאותו חוק. בהיפתח משפטם בפני בית משפט השלום בבאר-שבע, הודו המבקשים, מפיהם-שלהם ובאמצעות באת-כוחם דאז, בעובדות המפלילות ובעקבות כך הורשעו בעבירות שיוחסו להם. בהמשך, גזר בית המשפט למבקשים 10 חודשי מאסר, מתוכם 4 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי. כמו כן, חויבו המבקשים בתשלום קנסות, ונקבע כי במאסר הם ישאו בדרך של עבודות שירות.

2.        המשיבה, אשר לא השלימה עם גזר דינו של בית משפט השלום, הביאה את השגותיה בפני בית המשפטי המחוזי, שם טענה כי הערכאה הדיונית סטתה "מהלכת חטיב" (רע"פ 5198/01, פ"ד נו(1), 769), מבלי שהוכחה בפניו עילה לעשות זאת. במיוחד הודגש, כי הנמקתה של הערכאה הראשונה לפיה עברו של מבקש 2 נקי מהרשעות, היתה שגויה, הואיל ולחובתו נזקפות עבירות אחדות, וביניהן עבירה מאותו סוג בה הורשע הפעם.

           בית המשפט המחוזי דחה את הערעור באומרו, בין היתר, את אלה:

"עם כל הכבוד לבית משפט קמא, ההנמקה שהביא לסטייה מרמת הענישה המקובלת, שהוכתבה על ידי בית המשפט העליון, ועם כל הכבוד גם על ידינו, אינה מצדיקה סטייה כל כך רצינית עד כדי הוראה שעונשי המאסר שהוטלו על המשיבים ["המבקשים" בבקשה הנוכחית] ירוצו בעבודות שירות.

ברוב התיקים מהסוג הזה, אם לא בכולם, הנאשמים מודים בעובדות, כך שכולם חוסכים מזמנו של בית המשפט כמו המערערים שבפנינו. לרבים מהם אין עבר פלילי, וחלק גדול מאותם נאשמים הינם אנשים נורמטיביים וחיוביים שאין ספק ששליחתם לבית האסורים תביא להם נזק. יחד עם זאת, האינטרס הציבורי מחייב לדון כל אחד מהמשיבים לעונש מאסר לריצוי בפועל".

3.        נימוקי הבקשה למתן רשות ערעור מתבססים בעיקרם על הטענה כי ייצוגם של המבקשים בפני בית משפט קמא היה כושל. נטען, כי הסנגור הקודם לא טרחה להעיד את שולחיה לעניין העונש, ונמנעה מהבאתן של ראיות לאותה מטרה.

           האם אכן מדובר במחדל של הסנגור או במעשה יזום? זאת לא נדע, הואיל ובא-כוח המבקשים דהיום לא טרח לפנות למי שקדמה לו בייצוג שולחיו, ולשאול את פיה מדוע בחרה לנהל את הגנת המבקשים בדרך זו ולא בדרך אחרת. אכן, בית המשפט המחוזי הביע פליאה על כך שהטענות בדבר מספרם של העובדים המועסקים בעסקו של מבקש 2, וכן שהוא עושה מעשי צדקה, לא נתמכו בתיעוד כלשהו. אולם, אפשר גם אפשר שתיעוד זה לא קיים, ועל כן המסקנה לפיה מדובר בייצוג כושל, נראית בעיני נחפזת מדי.

           כך או כך, בעניינם של המבקשים לא התחדשה הלכה, ולפסק הדין שניתן בעניינם לא נודעת השלכה כללית או ציבורית. למעשה, בפנינו בקשה שאינה אלא עתירה לשוב וללבן, בשלישית, את שאלת העונש הראוי למבקשים, ולכך אין בידנו להיעתר. לא נעלמו מעיני טענות בא-כוחם המלומד של המבקשים, עו"ד א' סטרשנוב, בקשר עם "הלכת חטיב" ויישומה במקרה הנוכחי. לעניין זה אעיר, כי "הלכת חטיב" מעולם לא קבעה כי בכל מקרה דינו של מבצע עבירות לפי חוק הכניסה לישראל, הוא למאסר ממש. כל שנעשה באותה הלכה היה להדגיש את חומרתן היתרה של העבירות על פי חוק הכניסה לישראל, עקב הסכנה הנשקפת מהן לשלום הציבור, סכנה ששוב אינה טעונה הוכחה. עם זאת, הוסיף בית משפט זה והבהיר, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי לעולם יהיה מצווה השופט לתת את דעתו גם לנסיבותיו של כל נאשם העומד בפניו לדין, ולשקול אם ניתן להסתפק בעניינו בענישה מתונה יותר. על פי כללים אלה בחנתי גם את עניינם של המבקשים, ולא מצאתי כי העונש שהושת עליהם מחייב ליבון בפני ערכאה נוספת.

           מכאן דעתי כי דין הבקשה להדחות.

                                                                                                        ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:

           אני מסכימה.

                                                                                                        ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

           מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט לוי  בעניין דנא. אבקש להעיר באשר להלכת ח'טיב, כי להבנתי עיקרה הוא בקביעה באשר לעבירות לפי חוק הכניסה לישראל בכגון דא, כי "אם אין עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן היישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות" (מפי השופט טירקל, עמ' 775). כפי שציין חברי, חומרתן המיוחדת של עבירות אלה, עקב הסכנה הנשקפת מהן לשלום הציבור, אינה טעונה הוכחה, וזאת בנסיבות המיוחדות של מדינת ישראל שטרם באה אל המנוחה; זאת אף אם בסולם העונשין אין העבירות הללו במדרג הגבוה. חוששני שהחומרה והסכנה עודן עמנו, והלוואי ואתבדה בהערכה כי עוד ילוונו לאורך זמן. מכאן הצורך בהרתעה, צורך שלא נתמעט למרבה הצער. עם זאת, גם בפסק דין ח'טיב נקבע, כי יש לבדוק אם היו נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, הקשורות בנאשם האינדיבידואלי; ובדיקת נסיבות אישיות היא לחם חוק בבית המשפט, במסגרת עקרונות של זכויות היפים בכלל ויפים בפרט. בתיק דנא, כאמור, היתה בינינו תמימות דעים באשר לתוצאה.

                                                                                                      ש ו פ ט

           לפיכך הבקשה נדחית.